בית ליוצרים השקטים של האמנות הישראלית.

כשהייתי בת שתים עשרה ירשתי קופסת נעליים עם חפציה. עשרים ושלוש גלויות מצוירות בעבודת יד מאמנים שמצאה בגלריות קטנות לאורך שדרות דיזנגוף, במכירות סטודיו ביפו, ובמקרה אחד — מאישה שארגה מפות שולחן על נול עץ במטבחה בצפת. כל אחת הייתה חתומה. לכל אחת היה מחיר מחוק בעיפרון על הגב. אף אחת לא עלתה יותר משלושים שקל.

שלושים שנה אחר כך הלכתי לחפש את אותה אישה עם הנול. נכדתה עדיין ארגה. היא עדיין הייתה בצפת. לא הייתה לה אתר אינטרנט, לא חנות מקוונת, אין שום דרך לאף אחד מחוץ לשכונתה הפיזית למצוא אותה. היא אמרה לי: "אני מייצרת כארבעים יצירות בשנה. אני מוכרת שש. השאר פשוט יושבות."

Calico התחיל שם. בשבילה, ובשביל 3,800 האמנים הישראלים האחרים כמוה — אנשים שיוצרים דברים יוצאי דופן בקצב שקט ואנושי, ואין להם עניין להתחרות עם מפעלים. בנינו שוק שבו כל יצירה מוחזקת בנאמנות, כל אמן מאומת, וכל עסקה הולכת ישירות לאדם שיצר את הדבר.

הגלויות של סבתא שלי עדיין בגירה של שולחן הכתיבה שלי. זה, במובן מסוים, דרך לשמור אותן שם — אבל לאפשר לכולם לקנות חדשות.